תפריטי ניווט לעמודים

העמותה להנחלת הזמר העברי

ניווט בין קטגוריות

לא נכוף הגב – סיפורו של שיר

לא נכוף הגב !

סיפורו של שיר

דוד_ניב

לכבודו ולזכרו של דוד ניב, העורך הראשון של "האומה"

מאת : גרשון סתיו
דוד ניב (לינבסקי)

ביום 19 באוקטובר 1944, פתחו הבריטים, ששלטו בארץ, במבצע שתוכנן בחשאיות רבה, שכונה בשם "כדור שלג" (Operation Snowball). תכליתו של מבצע זה הייתה לגרש מארץ-ישראל "עצורים מסוכנים" וכליאתם במקום מבודד, הרחק ממולדתם.

בבוקרו של אותו יום, בשעה 04:30 בבוקר, במהירות ובהפתעה גמורה, הקיפו הבריטים את מחנה המעצר בלטרון בכוחות צבא גדולים. במחנה נכלאו, בשעתו, רבים מעצורי המחתרות. בשערי המחנה הוצבו משאיות צבאיות, עליהן הופקדו משמרות אבטחה. 231 עצירים נכבלו בידיהם בזוגות, הובלו המומים למשאיות והוסעו, תחת אבטחה כבדה, לשדה התעופה בוילהלמה. שם הועלו על מטוסים ביחד עם עצורים נוספים, שהובאו שעות קודם לכן מבית הסוהר בעכו. בסך הכול 251 אסירים.

המטוסים שהמריאו עשו דרכם לאריתריאה ונחתו באסמרה הבירה. אריתריאה נשלטה בשעתו על-ידי הבריטים שפלשו אליה בשנת 1941 וכבשוה מידי האיטלקים. האסירים הובלו למחנה מעצר "סמבל" שבקרבת אסמרה הבירה. מטרת הגירוש הייתה גלויה וברורה: לנתק את עצורי המחתרות מחבריהם ולמנוע את בריחתם מבתי הכלא בארץ. בכך קיוו הבריטים למזער את אפקט פעילות המחתרות כנגדם. פעילות שהלכה וגאתה.

אל 251 האסירים ב"סמבל" הצטרפו אסירים נוספים, שהגלו הבריטים. בסה"כ 439 גולים. רובם חברי המחתרות אצ"ל ולח"י. בין הגולים שהוטסו למחנה באסמרה ב-20 בדצמבר 1945, היה חבר מחתרת האצ"ל, דוד ניב (לינבסקי). חודשים קודם לכן הוא נעצר, כמו רבים מחבריו, על ידי הבולשת הבריטית, במעצר מנהלי לפי תקנות ההגנה (שעת חירום) וללא משפט, ונכלא בלטרון.

דוד ניב נולד ביום ח' בטבת תרע"ו (15 בדצמבר 1915), בוולקוביסק שבקיסרות הרוסית (פולין 1939 – 1920), למשפחה מסורתית-ציונית, ולמד בגימנסיה העברית "תרבות". כנער שספג חינוך ציוני בבית הוריו, מצא את בית"ר כתואמת את השקפת עולמו, ובשנת 1930 הצטרף לשורותיה ושימש בכל דרגות הפיקוד בה. לאחר שנת לימודים באוניברסיטה בוורשה, עלה ארצה בשנת 1935.

בכינוס העולמי של בית"ר שהתקיים בדנציג באפריל 1931, הוחלט, כי כל הבית"רים שיעלו ארצה יגויסו לתקופה של שנתיים, במסגרת של פלוגות עבודה, שיוקמו ברחבי הארץ ויעסקו בעבודה עברית, בחקלאות ובפעילות של שמירה, קליטת מעפילים ואימון צבאי. בשנת 1935 הוחלט, כי חובת הגיוס תחול גם על חברי בית"ר בארץ-ישראל והשם שנקבע היה: "פלוגות הגיוס של בית"ר". הפלוגות היוו את אחד המקורות העיקריים שמהם גויסו לוחמי המחתרות. יצוין כי פעילות הפלוגות הקנתה ביטחון למתיישבים היהודיים במקום וכן הייתה מוקד לפעילות חברתית תרבותית. היה זה למעשה הנח"ל בטרם קום המדינה.

צו בית"ר היה הד למשאת ליבו של דוד. על כן, עם הגיעו ארצה, התייצב לשרות במוסדות התנועה. הוא הוצב בפלוגת הגיוס של בית"ר בזיכרון יעקב. כאשר הוקמה "פלוגת הכותל" בעיר העתיקה בירושלים בשנת 1937, הועבר לשרת במסגרתה והגיע לדרגת פיקוד בכירה. מכאן הועבר ל"פלוגת הכביש" ששירתה על הר גבוה במבואות ירושלים בסמוך לכפר הערבי צובה. בימים עבד במחצבה ובלילות עסק בארגון קורסים ובשמירה על הביטחון השוטף.

שמו של דוד ניב היה כבר מוכר ברחבי הארץ. פעילותו המסורה, נועם הליכותיו, והדיוק בביצוע המשימות שהוטלו עליו היו לשם דבר. לחנו הנפלא לשיר "עם השחר הקיצונו", שכתב דב פרנקל, נישא בפי כל. השיר והלחן כבשו לבבות.

עִם הַשַּׁחַר הֱקִיצוֹנוּ

עִם הַשַּׁחַר הֱקִיצוֹנוּ
וַנֵּצֵאָה לֶהָרִים
הַמְּסִלָּה בְּשִׁיר סַלֹּנוּ
הֵי, קָדִימָה, בֵּיתָ"רִים!

שָׁוְא הַשֶּׁמֶשׁ כֹּה יוֹקֶדֶת
פְּעָמֵינוּ נָא נָרִים –
טוֹב הַלַּהַט בַּמּוֹלֶדֶת
מִן הַצֵּל בֵּינוֹת זָרִים!

הֲלִיכוֹת דּוֹר – דּוֹר הֵפַרְנוּ
לְחַיִּים מְחֻדָּשִׁים,
דּוֹר חָדָשׁ אֲנַחְנוּ, עַרְנוּ –
דּוֹר נִינֵי חַשְׁמוֹנָאִים.

סַעַר מֶרִי בִּלְבָבֵנוּ
בּוֹ כְּלֵי זַעַם אֲצוּרִים,
לְחֵרוּת עוֹרְגָה נַפְשֵׁנוּ
הֵי, קָדִימָה, בֵּיתָ"רִים!

בשנת 1936 הצטרף ניב לאצ"ל. במפקדת האצ"ל הוחלט לנצל את כישוריו בתחום ההסברה וההדרכה. פעילותו התמקדה בתחום זה ובנוסף גם בפעולות ארגון שונות. כינויו המחתרתי היה "שאול" ודרגתו הייתה סמל. ניב היה הרוח החיה בדיונים ובשיחות שקיים עם חבריו למחתרת. הוא ידע להקפיד על טוהר הוויכוח, נקיות הלשון וכיבוד דעת הזולת. הביטוי התרבותי וההתנסחות הלשונית המדויקת, העידו על סגנונו המיוחד. חברים שהכירוהו מקרוב, יכלו להבחין כי סעיף ה"הדר", ב"שיר בית"ר" שכתב זאב ז'בוטינסקי, כמו נגזר מאישיותו.

הָדָר –
עִברִי גַם בָּעֹנִי – בֶּן-שָׂר;
אִם עֶבֶד, אִם הֵלֶך –
נוֹצַרתָּ בֶּן-מֶלֶך
בְּכֶתֶר דָּוִד נֶעֱטָר.
בָּאוֹר וּבַסֵּתֶר
זְכוֹר אֶת הַכֶּתֶר,
עֲטֶרֶת גָּאוֹן וְתָגָר.

בשנת 1942, נענה ניב לקריאת הסוכנות היהודית לארץ-ישראל, להתנדב ליחידות הצבא הבריטי במטרה לסייע לבריטים במלחמתם נגד הצורר הגרמני – הנאצי, שלא בחל בשום אמצעי לקדם את מטרותיו, כולל השמדת יהודים באשר הם. הוא מתגייס לצבא הבריטי ומשמש בתפקיד ארגוני, כמתאם בין אנשי האצ"ל שהתגייסו, לרשויות הצבאיות של הבריטים. בשנת 1945 הוא משתחרר, וכבר באוגוסט של אותה שנה הוא נעצר במעצר מנהלי ונשלח ללטרון.

המרד שהכריז האצ"ל בפברואר 1944, מצוי בעיצומו. הבריטים נועלים את שערי הארץ בפני שארית הפליטה הכמהה להגיע ארצה, למולדתם, לחוף מבטחים. השלטון הבריטי בוגד במחויבותו לאומה העברית. האצ"ל מעצים את פעילותו הצבאית כנגד הבריטים ותוקף בכל מקום בו מצויים בסיסי צבא, מפקדות ונקודות תורפה.

חודשי המעצר בלטרון, לא מפילים את רוחו של ניב. יחד עם חבריו לכלא, הם שומרים על אופטימיות ואמונה שמלחמתם הצודקת בכובש הבריטי, תצליח. החיים במחנה המעצר בלטרון היו מקור להשראה לכותבים וליוצרים חברי המחתרת. בין גדרות התיל בוקע קולו הטנורי של צבי אהרונוביץ' שכתב את הלחן לשירו של סקולסקי "לילות לטרון". צבי אבן-זהב כותב ומלחין את השיר האלמותי: "הכל חולף עם הרוח".

גם ניב מצטרף לחברים ומוסיף משלו את "שיר הקרדל", "כל הדרכים מובילות לטרונה" "זעקס" ואחרים. (השירים פורסמו באוסף "באור ובסתר", תקליטור מספר 3 בהפקת "העמותה למורשת הזמר העברי" בעריכת נחום-נחצ'ה היימן, שיזם כותב המאמר).

כאמור, בדצמבר 1945, מגלים השלטונות הבריטים את ניב למחנה "סמבל", ליד אסמרה באריתריאה. עד מהרה הוא משתלב בחיי הכלא שבגלות ומשתתף בפעילות התרבותית-חברתית, שהחלה לפרוח שם. התמונה שמתגלה לעיניו מדהימה אותו. לא זאת בלבד שלוחמי מחתרת עבריים הורחקו ממולדתם ונכלאו ברשעות מאחורי סוגר ובריח במחנה באפריקה, אלא אף זאת – הם לא איבדו צלם אנוש, לא נואשו והיו נחושים לשמור על גאוותם הלאומית וכבודם האישי. גם לא הפסיקו לרגע את מלחמתם, ובחשאי תכננו נתיבי מילוט על מנת למהר ולחבור לחבריהם בארץ ולסייע במלחמתם בגירוש הכובש הבריטי.

הבריטים, שהיו ערים לאחוות הלוחמים של חברי המחתרות האצ"ל ולח"י ב"סמבל", ולכמיהתם לדרור, דאגו להעביר את העצורים למחנות בסודן (מחנה קרתאגו) ובקניה (מחנה גילגיל). ניסיונות הבריחה שנעשו ללא הרף ושחלקם צלחו, הביאו את הבריטים למסקנה שיש להעתיק את מחנות הכלואים לעיתים תכופות.

ביום 17 בינואר 1946, חיילים סודנים ששמרו על המחנה פתחו באש לעבר קבוצת אסירים שהתגודדה בשער המחנה. במקום נקבעו מותם של שניים מאסירי המחתרת: שאול גלילי ואליהו עזרא. בין הפצועים היה דוד ניב, שמצבו הוגדר קשה וקריטי. הוא נלקח לבית-חולים בריטי, שם אושפז כשנה עד להחלמתו. עם שובו למחנה המעצר באריתריאה, נפעם היה ממראה חבריו לנשק ומעוז רוחם. הייאוש לא כרסם בנפשם והאמונה בגאולה הקרובה הלהיטה עוד יותר את רוחם. מצב רוחם המרומם של חבריו, על אף הסבל, הגעגועים והגלות הנוראה שנכפתה עליהם, היו מקור להשראה לשיר שכתב והלחין: "הם לא ישברו אותנו" – שיר שהיה עד מהרה להמנונם של הגולים. בדרך עלומה מצא השיר את דרכו לארץ-שיראל ונישא בפיהם של לוחמי המחתרות ובקנני בית"ר. "הם לא ישברו אותנו", היה לסמל העיקשות והאמונה של דור התקומה.

הֵם לֹא יִשְׁבְּרוּ אוֹתָנוּ

הֵם לֹא יִשְׁבְּרוּ אוֹתָנוּ
אָנוּ גַּם לֹא נָכֹף הַגַּב,
כָּל עוֹד זוֹ הָרוּחַ בָּנוּ
וְכָל עוֹד פּוֹעֵם הַצַּו.

זֶה הַדּוֹר נִבְחַר לַפֶּלֶא
כִּי הֻתַּךְ בְּכוּר צִיּוֹן.
הֵן יָדַעְנוּ: שְׁבִיל הַכֶּלֶא
עוֹד אֵינֶנּוּ שְׁבִיל אַחֲרוֹן.

עַל אַף כָּל כּוֹבֵל וָצָר
עוֹד נִצְעַד בְּעֹז לְיוֹם מָחָר.
הֵם לֹא יִשְׁבְּרוּ אוֹתָנוּ
אָנוּ גַּם לֹא נָכֹף הַגַּב.

הַרְחֵק שָׁם מוֹלֶדֶת-אִמָּא
נֶאֱנֶקֶת, נוֹטֶפֶת דָּם.
אִמִּי, אֶת סִבְלֵךְ נָשִׂימָה
עַל לִבֵּנוּ כְּחוֹתָם.

בַּמָּקוֹם דּוֹרְכִים פֹּה אָנוּ
כִּי סְגָרָנוּ הַמִּדְבָּר.
אַךְ מִדְרָךְ כָּזֶה, יָדַעְנוּ,
הוּא כְּצַעַד אֶל הָהָר.

עַל אַף…

רַבָּה עוֹד הַדֶּרֶךְ חוֹפָה
לֹא אֶחָד בָּהּ יִפֹּל חָלָל,
אַךְ אָנוּ בְּאוֹן נִזְקֹפָה
אֶת רֹאשֵׁנוּ גֵּא אֶל-עָל.

עֵת בָּבֶלָה דּוֹר הִגִּיעַ
כִּנּוֹרוֹ עַל עֵץ תָּלָה.
אָנוּ אֶת הַשִּׁיר נַשְׁמִיעַ
גַּם עַל פְּנֵי אַדְמַת גּוֹלָה.

עַל אַף…

(השיר זכה לביצועים רבים ומופיע בהפקות שונות. הוא נכלל גם באוסף "באור ובסתר", משירי העוז והמרי, תקליטור מספר 3, בהפקת "העמותה למורשת הזמר העברי", מיסודו של נחום נחצ'ה היימן, בביצועה של הזמרת שולמית לבנת. שירי האוסף עתידים להתפרסם בערוץ היוטיוב של עמותת "שיר עד").

"חוויות" הגלות במחנות באפריקה היו מקור השראה ליוצרים מקרב הגולים, אשר הירבו בכתיבת שירים ופרקי הווי במהלך ימי הגלות. כמו למשל השירים: "גלי הים" (כתב הרצל רזניצקי ללחן של איתמר בן-הרואה), "יאמבו" (כתב הרצל גלעדי-רזניצקי), "אטמוספירה" (כתב הרצל גלעדי-רזניצקי), "הי קברניט" (מילים: עזריאל לבנת, לחן: איתמר בן-הרואה), "פרקים" (כתב י. בורוכוב למנגינה אידית), "אל תשכחו נא" (כתב נ. גרמנט ללחן רוסי), ועוד רבים אחרים.

סיפורה של "גלות אפריקה" נכתב בראשי פרקים בחוברת "ללא כבלים", שהופקה על-ידי "ברית חיילי הארגון הצבאי הלאומי" – "לח"י" בשנת העשרים למדינת ישראל, במלאת עשרים שנה להחזרתם מארץ הגזרה למולדת המשוחררת. בחוברת, שאותה ערכו יוסף כרוסט ויהודה לפידות, פרקים מיומן המחנה וכן צילומים, שירים ופרקי הווי מתקופת גלותם.

המשורר אורי צבי גרינברג טבע משפט שהיה למציאות שהוכחה על-ידי לוחמים רבים: "השיר והסיף – לא זה בלי זה!". דומה כי משפט אלמותי זה אומת על ידי לוחם המחתרת דוד ניב. הוא הירבה לכתוב שירים. יתרה מכך, הוא גם הלחין שירים. בכלל, שירה ומוזיקה היו חלק בלתי נפרד מישותו. פרט לשיר "הם לא ישברו אותנו", נזכיר כאן אחדים מהלחנים הקסומים שלו. את הלחן לשירו של דב פרנקל: "עם השחר הקיצונו" שצוין לעיל, את הלחן לשירו של המשורר שלמה סקולסקי: "המעפיל", את המילים והלחן לשיר שכתב: "הורה גילגיל", אשר צליליהם הדהדו במעוזי בית"ר, בכנסים, במחנות ובאירועים.

עם שובו ארצה מגלותו, המשיך דוד את לימודיו האקדמיים באוניברסיטה העברית בירושלים וזכה לתואר מוסמך בספרות ולשון עברית. בין יתר תפקידיו ערך את ביטאון הקרן קיימת לישראל וכן את דברי הכנסת (1968 – 1980). הוא היה ראש ההנהגה העולמית של בית"ר ופרסם מאמרים רבים בנושאי חינוך, ספרות ולשון.

דוד ניב הוא ההיסטוריון של האצ"ל. גולת הכותרת של מפעליו היא, ללא ספק, יצירתו ההיסטורית החשובה "מערכות הארגון הצבאי הלאומי", שראתה אור בשישה כרכים, מוסד קלוזנר, תל-אביב (1965 – 1980).

אהבתו של ניב לזמר עברי ורצונו העז להנציח את שירת בית"ר והמחתרות, הביאוהו לערוך אסופת שירים בשם: "עלי בריקדות" – משירי העוז והמרי, שהופקה במסגרת ההוצאה לאור של משרד הביטחון, תל-אביב 1984.

דוד ניב נפטר ביום 21 בספטמבר 1988, והוא בן 72.

הערה בשולי המאמר:

מעניין לציין, כי ללא כל קשר לשירו של ניב "הם לא ישברו אותנו", שנכתב באריתריאה בשנת תש"ז (1947), כותב כשבע שנים קודם לכן, בחלק אחר של אפריקה, פריג'א זוארץ (1907 – 1993), משוררם הציוני של יהודי לוב בדור התקומה, לימים חבר כנסת מהשלישית ועד השישית מטעם הפועל המזרחי, המפד"ל, חזית דתית לאומית, שיר בשם "הגב שלא נכפף". השיר מתייחס לתקופת שלטונו של הרודן האיטלקי-הפשיסטי, בניטו מוסוליני, בלוב. מוסוליני, בעל בריתו של היטלר, החליט להשית את חוקי הגזע גם על יהודי לוב. במסגרת זו חוקקו חוקים ונקבעו תקנות, שבמהותם נתפסו כאנטישמיות. כמו, למשל, "חוק השבת", שחייב יהודים בשירות הציבורי, להתייצב לעבודה בשבתות וכן חובת נוכחות תלמידים יהודיים בבתי ספר בשבתות. יהודים שסירבו בעקשנות ובמודע לביצוע ההוראות, רוכזו בכיכר העיר ו"זכו" להצלפות שוט לעיני כול. את הכאב הנורא של הקהילה ואת עמידתה האיתנה כנגד "חוק השבת" היטיב לבטא זוארץ בשיר: "הגב שלא נכפף". את שירו מסיים במשפט :
"… גַּב זֶה עָמַד – עוֹד יַעֲמֹד
לָעַד כְּסֶלַע אֵיתָן"
ללמדך – יהודים הם עם קשה עורף. עקשנים בני עקשנים. בכול מקום בעולם, שום דבר לא יכוף גבם. כמאמרו של המשורר הבית"רי, לוחם המחתרת, משה גיורא אלימלך בשיר "זקפנו ראש" :
"…סוֹרֵג, בְּרִיחִים לֹא יַפְחִידוּנוּ!
הֵם עִנּוּנוּ זֶה שְׁמוֹנִים דּוֹרוֹת.
נְשַׁבֵּר כְּבָלִים אָסְרוּ יָדֵינוּ,
מֵרְסִיסֵיהֶם נַתִּיכָה חֲרָבוֹת!…"
(תל-אביב תרצ"ו)

(גרשון סתיו, ניסים סתיו "מן המצר", עורך: יוסף קיסטר, הוצאת "הארגון העולמי של יהודים יוצאי לוב", אור-יהודה 2015)

ביבליוגרפיה:

"ללא כבלים" – חוברת לציון 20 שנה לחזרה מגלות אפריקה בהוצאת : ברית חיילי הארגון הצבאי הלאומי ולוחמי חרות ישראל, 1968. ליקטו וערכו : יוסף כרוסט, יהודה בורוכוב.

שלמה אוקון, (עורך), "גולי קניה": סיפורם של לוחמי המחתרת בגלות אריתריאה, סודן וקניה. הוצאת עמותת גולי קניה, תל-אביב תשנ"ה-1995.

"באור ובסתר" [אלבום ותקליטורים], הקדמה: יוסף קיסטר וגרשון סתיו, העמותה למורשת הזמר העברי, 2000.

דוד ניב (עורך), "משירי העוז והמרי", משרד הביטחון-ההוצאה לאור, תל-אביב 1984.

התמונות באדיבות מכון ז'בוטינסקי בישראל.

"הם לא ישברו אותנו": מתוך "עלי בריקדות", בהוצאת משרד הביטחון. שרטוט התווים: יוסף מרטון.

תמונה קבוצתית של הגולים באסמרה
חוברת שהופקה בשנת העשרים למדינת ישראל על ידי יוצאי האצ"ל ולח"י

השאירו תגובה..

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *